לא לוויסקי, כן לסיטואציה /  יואב סוכרי


אחד המשפטים הגאוניים שנאמרו אי פעם, אם לא הגאוני שבהם, הוא ללא ספק משפטו של קארל מרקס: "ההוויה קובעת את ההכרה". אז נכון שניתן להתווכח עם משפט הזה, אך אף אחד לא יכול להתכחש לאמת העמוקה,ממש ממש עמוקה, שטמונה בו. כן, רבותי חובבי הוויסקי – ההוויה קובעת את ההכרה.
מה שבעצם אומר משפט זה, הוא שאם אתה עשיר, קרוב לודאי שתצדיק קפיטליזם (או כל מבנה חברתי שיעודד שכבה של עשירים), ואם אתה שכיר, תדבר מנקודת מבטו של שכיר וכיוצא בזה. רוצה לומר: אם אתה שותה וויסקי, תחשוב שאתה גבר, עמוק,מבין, תותח.
אתה לא.
שיהיה ברור: אני מעריך, כמעט מעריץ, וויסקי. מידת ההשקעה, תשומת הלב והתהליכים המוקפדים בייצורו של הוויסקי ראויים לכל טיפה של הערכה, תרתי משמע. זהו משקה גדול בעיני. אך אני לא צריך שהוא יגדיר אותי.
כי לשתות וויסקי זו אמירה, ויותר מזה, זו הגדרה עצמית. ואילו אני מעדיף לומר - תרבות שתייה, ולהגדיר עצמי כחובב אותה: אני מעדיף לשים את הדגש על התרבות ולא על השתייה, כלומר להטמיע את השתייה כחלק מהיום יום שלי: שותה רק כוס אחת ביום, אבל כל יום.
ההגדרה שלי תלוית סיטואציה: אני נהנה מיין לבן בימים חמים, מיין אדום במסעדה עם בת זוג ,נהנה מאפריטיף בכל ארוחה, מקוקטייל קליל אחר הצהריים, מבירה בפיקניק, מאוזו בשפת הים, מצ'ייסר בבר עם חברים, מוודקה רד בול במצב רוח רע ומרד בל במצב רוח טוב.
כן, אני יודע שאני מפסיד לא מעט, ונכון שהמשקה החביב עלי משתנה בהתאם לסיטואציה שאני נמצא בה, אבל גם לוויסקי אני נותן כבוד. עובדה: אני שותה לא מעט - ואני יודע שמבחינתכם זה חילול הקודש - דרמובוי וסאוטרן קומפורט .

ואז אני מאבד את ההכרה, שממילא לא קובעת את ההוויה שלי.