התבקשתי לכתוב טור "על הוויסקי הראשון שהתאהבת בו".
בעיה. אין לי סיפור בסגנון ערוץ הולמארק על כוס לגבולין ששתיתי בצעירותי, גם לא זכרון ילדוּת על בקבוק שיבאס הניצב על השולחן בעוד ארוע משפחתי.
אם כך, החלטתי, אני אעשה את מה שאני יודע לעשות: לחפש מקורות.
חמוש בזוג כוסות נמוכות נכנסתי לחדר. אחרי מחשבה קצרה בחרתי את הבקבוק הכי פשוט בבר הקטן, מזגתי מעט והחלפתי את גלגל"צ בדיסק של המלך, בי.בי. קינג, שכבר היה במערכת. ריח הדבש-ווניל המוכר שעלה מכוס הג'ק הסתחרר בצלילים הצרודים-נפלאים, וכבר ידעתי מאיפה להתחיל.

אי אפשר להיות מכור לגינס בלי פינה חמה בלב לאירלנד, ואכן שם התחלתי.
נכתב לא מעט על השילוב של ויסקי אירי פשוט ומתקתק עם המרירות העדינה של הגינס, על הנשיקה בין הצריבה האלכוהולית לליטוף השחור והטוב.

מצ'ייסרים מזדמנים בחוץ ההתקדמות הייתה לבית, לבקבוק הראשון. ג'יימסון, אלא מה. ממשיך לארון. מתחת לשני מדפים עם 21 קלסרים שמנים ומלאים, המסכמים ארבע שנים מאתגרות - שוויסקי שזור בהן – נמצאים הבקבוקים הריקים. לא היה לי לב לזרוק, ורק עכשיו אני מבין שזו הנוסטלגיה ולא הגנום הפולני.

במדף התחתון חיכה לי בפרצוף מנומנם ג'יימס, שכתמים ממנו עדיין מעטרים לי מחברת מאוד ספציפית של השנה הראשונה. לצידו השכן בושמילס, שלא אשכח איך שתי הלגימות האחרונות ממנו הפכו לילה מבוזבז להספק שיא של לימודים. בין כמה בקבוקים פחות מעניינים כמו שיבאס, ג'וני אדום ו-100 פייפרס מצאתי אותו. ג'וני השחור, שהיחסים איתו אכן על בסיס שמות פרטיים – מעולם לא עזב ומאז הבקבוק הראשון תמיד היה אחד איתי.

מאז עברו אצלי בכוס שאריות כבול Islay בריח ים משכר, פירות היילנד מתובלים בשרי, מיקרו-שאריות פחם מהאי סקאיי ודברים טובים אחרים - אבל כזה חבר לא מחליפים בקלות. הפרצוף המופתע הראשון של "היי, יש עשן בכוס שלי!" שהוחלף מיידית בחיוך רחב ומרוצה, מכניס את הוויסקי להיכל התהילה האישי שלי.
לא רק בלשון עבר אלא גם בזמן הווה. מעט השורות שכתבתי עשו אותי צמא, ואני כבר יודע בדיוק מה עומד למלא לי את הכוס השנייה.

לחיים!

ליאור יוגב

www.drinking.co.il

 

"Too much of anything is bad, but too much of good whisky is barely enough"